אלבר קאמי ואנדרה שוראקי, אוגוסט 1942

באוגוסט 1942, שני צעירים הגיעו לתחנת הרכבת הקטנה של לה-שאמבון-סיר-ליניון, על רמת Vivarais-Lignon — אזור פרוטסטנטי שיהיה העירייה הצרפתית היחידה שתזכה לתואר “חסיד אומות העולם”. שמם היה אלבר קאמי ואנדרה שוראקי, והם כבר הכירו זה את זה. קאמי היה בן 29 וזה עתה פרסם את הזר; שוראקי היה בן 25 ועדיין התלבט בין קריירה במשפטים לבין לימודי עברית.

מה שחיבר ביניהם: שורשיהם באוראן, צעירותם, מחויבותם למחתרת — קאמי דרך העיתון Combat, שוראקי דרך ארגון הצלת ילדים (OSE) והצלת מאות ילדים יהודים. הם חלקו גם יחס נלהב ורוחני לנוף הרמה.

מה שהפריד ביניהם: סיבות הגלות. קאמי ברח משחפת וחיפש את אוויר ההרים הטהור; שוראקי ברח מרדיפת היהודים לאחר גירוש היהודים מקלרמון-פראן. חוויותיהם היו שונים מקצה לקצה: קאמי השתעמם, דג בליניון וכתב את הדבר במלנכוליה של גלות — “הארץ הזאת מעיקה עלי”, הודה. שוראקי, לעומתו, חי שם “את השנים המאושרות והפוריות ביותר” של חייו: פעיל בהתנגדות האזרחית, מוקף באינטלקטואלים יהודים פליטים (ז׳ורז׳ ואז׳דא, ז׳יל יצחק, לאון פוליאקוב), הוא החל בשומארז׳ה את עבודת התרגום שתוביל אותו יום אחד לתרגום התנ״ך העברי.

אירוניה של ההיסטוריה: גורלותיהם התהפכו לאחר המלחמה — קאמי חזר לפריז, ל-Combat וליצירתיות שופעת, בעוד ששוראקי עבר אפיזודה פסיכוטית לאחר גילוי המחנות.

טקסט שנקרא על ידי נאטלי איניך ב“צעדת הזיכרון” המתקיימת ב-10 באוגוסט בלה-שאמבון-סיר-ליניון.