דברי הספד לנתן אנדרה שוראקי
9 ביולי 2007 – כ »ג תמוז תשנ »ז בירושלים
« עזה כמוות אהבה »
פרולוג מהאוטוביוגרפיה של נתן אנדרה שוראקי
נקרא ע »י בנו עמנואל כהספד
החיים מתחילים על סף קבר,
קברי, כך אני מקווה, ישכון על הר הזיתים, בקרבת בית מגורי הנמצא מצדו השני של גיא בן הינום,
הר זה מאוכלס מזה אלפי שנים ברבבות אין ספור של תושבי ירושלים, שהתמזגו לצידם של הסלעים. האם הם השלימו ביניהם סוף סוף ? הם שקטים, אך לא אילמים : קבריהם מדברים.
המקום שעליו צופה קברי הוא עמק קדרון, שם, לפי האמונות המקומיות, יתאחדו המתים של העולם כולו בשעת תחייתם שקרבה ובאה.
שלדיהם ישובו לרקום עור וגדים. כך אמר יחזקאל. והאלוהים, בורא שמים וארץ, הוא שייצר אותם מאין, יחייה אותם מחדש, מתוך עצמותיהם שילבשו אור. עולם חדש, שמים חדשים, אדמה ואדם השונים מאיתנו כפי שהיום שונה מן הלילה, יענו לקריאת הבורא.
כשנתעורר, נגלה אותם בעיניים מוקסמות. לילנו התת קרקעי יראה לנו כאילו נמשך רק יום אחד, או שעה אחת…
יחד עם עצמותיי, שיהיו מחר השרידים התת קרקעיים של ישותי, ישא קברי את תאריך יום הולדתי ואת זה של יום מותי. אז, שמי יתאחד עם המרכיב העברי שלו. לא אקרא אנדרה, אלא נתן אנדרה שוראקי.
שמי האחד מתאר את רבבות בני האדם השוכנים בתוכי: תינוק מייבב ; ילד עם עיני נץ ומצח נחושה עקשני ; נכה משותק על מיטתו בשל התקפה חזקה ופתאומית של נגיף הפוליו ; תלמיד של תלמוד תורה בעיר הולדתו שמתאמץ לפענח את כתבי התנ »ך – בעברית כמובן ; וגם בחור פנימייה בתיכון של העיר אורן, באלג’יריה, שהפך בזכות החינוך החילוני הצרפתי הרפובליקאני באופן פרדוקסאלי לצאצא של הגלים ומפקדם, וורסנג’טוריקס,
…בעברית המילה ‘פנים’ היא תמיד ברבים, כי למען האמת, אין לאדם, רק חזות אחת אלא פנים רבות, זו של האדם הזקן שנהייתי וזו של התינוק שהייתי, זו של צחוקיי, של כעסיי, של פחדיי, של עצבויותיי ושל שמחותיי, של סבלותיי ושל י כולן חולפות, התעלויותי, של לילותיי, של ימיי… אלף אלפי הפנים של ישותי כולן חולפות, ומה שנותר כדי להעיד עליהן הוא רק שם אחד: נתן אנדרה שוראקי, האפריקאי, הצרפתי, האסייתי, ומחר הדייר הזמני של קבר בבית קברות ירושלמי.
בשביל העברי – אך לא רק בשבילו -, השם הוא העיקר ביחס למציאות שעליה הוא מעיד. אנחנו חיים לא בעולם שכולו אשליה, של חפצים חולפים, אלא במציאות האמיתית הרבה יותר של השמות: ‘הלוגוס’, הדיבור, הוא העוצמה, היוצרת האמתית היחידה. בראשית היה הדבר, הלוגוס, הקאלימט הדיבור. בתנ »ך, אלוהים עצמו משתמש בו כדי ליצור את השמיים ואת הארץ: » ויאמר אלהים: יהי אור ויהי אור ». שום דבר איננו ושום דבר לא יהיה אלא בעוצמת הדיבור השם והלוגוס (האמירה) גם יחד.
שני שמותיי הפרטיים, נתן ואנדרה, מלווים אותי בגלל מנהג קדום של יהודי החפוצות: מתקופת גלותם הראשון בבבל בשנת 586 לפני הספירה, לכל עברי יש שני שמות פרטיים, אחד עברי לשימוש השבט, החמולה או המשפחה, והאחר שנלקח ממסורת העמים שאליהם הוגלינו עקב תלאות ההיסטוריה שלנו. את שמי הצרפתי, אנדרה, בחרו אחיותיי הגדולות, שהיו כבר נערות כשנולדתי. ואילו את השם נתן בחרה אימי על שמו של סבה, בא נתן מאיייר שהיה גדול תרתי משמע; הן גדול בתורה ובתרבות הערבית והן גדל-מידות מהבחינה הגופנית. כשהוא הלך לעולמו בגיל ,92 שישה אנשים בקושי הצליחו לשאת את ארון קבורתו. אבל כאשר התחילו לשיר את ‘אדון עולם’ – השיר לכבוד מלך העולם – נהייה ארון המתים קל כמו נוצה. אימי, שהייתה אישה חזקה ומציאותית, סיפרה לי שסבה בא נתן התגלה לה בחלום מספר ימים לפני לידתי, ישוב על כס מזהב ומחזיק על ברכיו ילד יפה ממין זכר. לידו ישבו שתיים מבנותיו, דודותינו שמחה ושבקה: » הנה בנך, מליחה! » אמר לה תוך שהוא מציג אותי בפניה. הוא הוסיף ברכה מסורתית, שבכל לאת הדהדה חזק מאוד בתודעתה של אמי: « זה הקטן גדול יהיה. תני לו את שמי: נתן ». ובשם זה אומנם רשמו אותי במשרד הפנים של העיר עין טמושנט באלג’יריה.
מרגע לידתי, נחזור אל קברי. אתם בטח אומרים: » משוגע שכמוך! איך אתה מדבר איתנו על תחיית המתים. איך אתה מבלבל לנו את המוח עם רעיון ארכאי כזה, עם סיפורי מעשיות שכאלה! »
נכון משוגע אני שאינני מאמין במוות. שאני חושב שבליטורגיה הנפלאה של הבריאה, המוות – או מה שאנחנו מתכוונים בד »כ במונח זה – איננו קיים. למען האמת. מה שניתן לצפות היא התנועה האינסופית קדימה ואחורה של החיים הבלתי צפויים להפליא. כי תמיד מתחילים למות לפני שנולדים. מהרגע שאנו קיימים, איננו יוצאים מהוויה אחת רק כדי להיכנס לאחרת. הילד שפעם הייתי הפך היום לגופה זו שהיטמן בין סלעי הר הזיתים. נראה לי אבסורדי להאמין שדום ליבי , שסוף מחשבתי ההכרתית, או התקדמותי, ימחקו את האדם הקיים בתוכי. עברים, נוצרים מוסלמים תמימי דעים בזאת: האלוהים של התנ »ך הינו אלוהים חיים, אל חי, אשר בעיניו המוות לא קיים: הוא גם אלוהים של החיים, של כל החיים. העברי קורא לכל בית קברות בית החיים. אלה שחוו את חווית לרוב יותר נוכח מאדם חי. המוות של אדם היקר להם יודעים שאדם מת, הוא לרוב יותר נוכח מאדם חי, מתינו שוכנים בתוכנו, הם חיים בתוכנו באותה מידה בה עיקר ישותנו ומחשבתנו דרים בתוכם.
« החיים הינם פרוסדור שסופו טרקלין, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין » היה אומר אחד מאבותינו.
כך היה בלידתי הראשונה, ב 11 לאוגוסט 1917. כך יהיה ביום שמחה זה שבו אכנס חי וקיים בחידת מותי.
מהו מקור השמחה ? התשוקה הבלתי פוסקת לאהוב שלא הפסיקה להניע אותי,
וכדאי להזין תשוקה זו, הייתה לי הזכות הייחדית להיות בעל מבט פתוח על היקום כולו, על נפלאותיו, שמימיו, אדמותיו, ימיו, נהרותיו, גבריו ונשותיו, כולם, כולן, לשונותיו, תרבויותיו ונהר האש הזה שלא הפסקתי לרחוץ בו, ‘סנה בוער שאינו אוכל’ , עם הדים אינסופייס, בתוכי, של התורה, של הברית החדשה, של הקוראן ושל שירים רבים אחרים…
קבר נושא שם, שני תאריכים, ולעיתים תכופות כתובת – הקדשה, אם הייתי צריך לכתוב את שלי, הייתי שואף לכתוב רק:
נתן אנדרה שוראקי (1917 – )
מת משמחה
אבל עובר האורח. שלא יכיר את האדם הישן מתחת לאבן הגרניט הזו. האם לא יופתע מחוצפת הניסוח ?
ולכן. כדי להישאר בגבולות הרצינות והכבח היאים למקום הזה אוסיף לו פסוק מתהילים 4 פסוק 8 : « נתת שמחה בלבי. מעת דגנם ותירושם רבו »
הספד של ביתו, אליזבט שוראקי-שמלה
אבא תמיד ביקש שיום מותו יהיה יום של שמחה שירה ומחולות.
היו לו תמיר מילים משמחות ונוסכות שלוה בנושא המוות, לו ציפה בסקרנות רבה וראה בו טרנספורמציה אחת מני רבות שאנו חווים במהלך החיים.
הוא נהג לשאול אותנו למשל איפה הילדים הקטנים שהיינו לפני שנים, ולאן הם נעלמו ?
או מה היה אומר עובר ברחם אמו, אם היינו שואלים אותו, אם רוצה הוא להיוולד ? הוא בוודאי היה עונה « מה השתגעתם. אתם רוצים להרוג אותי ? »
כי באמת קשה לדמיין עולם ומלואו. כשניתקים מרחם מוכר, מיטיב, מחייה ומזיו…
ובכל זאת אבא, עצוב להיפרד, ואנו חשים אבדן וכאב…
יהיה לנו קשה לבוא הביתה לבית ילדותינו, שבנית אל מול חומות העיר העתיקה בירושלים, עירך האהובה, שבה חלמת על שלום ודו קיום, יהיה לנו קשה להרגיש את העדרך בכל מפגשי החמולה עם הקוסקוס, שכולנו, וגם אתה כל כד אהבת… אבל יחד עם זאת, תמיד תהיה בליבנו, ואולי גם תביט, תדריך ותשמור עלינו מלמעלה…
נוכחותך תהיה חקוקה על מצבת הגרניט, אך גם – על מצבת ליבנו…
היית לנו כשמש, וכמעיין מים חיים… העוצמה שבך, החיות, האופטימיות שלך, האומץ לחשוב, ליצור, לדבוק בדרך ההליכה קדימה, החיבור לשורשים, הקשר האמיץ עם חברים בני כל הדתות, הצבעים והתרבויות, הפתיחות, אהבת הזולת, התקווה והאמונה באדם ובעולם חדש ובעיקר השמחה, אהבת החיים, התשוקה, האהבה לאמא, והיותך כל כך אתה…
במורשת עשירה זו התברכנו, ועל כך תודה גדולה מקרב לב, הייה בטוח שדרכנו ודרך בנינו ובני בנינו, רוחך תמשיך לחיות.
אבא אתה חי היום גם במותך, ומי ייתן שבהשראתך נדע לשמור על נפשותינו , ונחייה.
« ה’ וישמרך, יאר ה’ פניו אליך ויכונך, ישא ה’ יברך לך פניו אליך ויישם לך » (במדבר ו’, כו’)
שלום.
הספד של נכדתו, נעמה שוראקי
סבוש,
אני יושבת בחדר שלך וחושבת לעצמי מה כבר אפשר להגיד ? מה כבר אפשר לכתוב ? אני מחפשת משהו שעוד לא אמרו או כתבו עליך ולא מוצאת.
אז אני אתחיל בתודה. תודה על הפתית עם הדבש שהיית מכין לי כשהייתי קטנה… תודה על זה שהיית מושיב אותי על הברכיים שלך לפעמים כשהיית כותב איזה ספר חדש או מאמר ומסביר על מה אתה כותב, ואני לא הייתי מבינה כלום. תודה על זה שכל הזמן היית אומר לי שאני חכמה ויפה שאתה אוהב אותי וש »ביתכם הוא ביתי », ועל זה שכשפחדתי מהמוות וסיפרתי לך את זה חייכת ואמרת לי לא לדאוג כי « מוות הוא כוח החיים והחיים הם כוח המוות.. » ואני שוב לא הבנתי, עד לפני שבוע כשתרגמנו את הפרק ה- 1 בספר שלך : « למות משמחה ».
תודה על כל הבובות שהיית מביא לי מכל מקום שכף רגלך דרכה בו והרשימה עוד ארוכה…
סבא שלי, שלנו – אומרים שאפשר להעיד על אדם ביום הלוויתו… עכשיו אני מבינה ומשוכנעת איזה מן בנאדם אתה. אנשים מכל העדות והדתות עומדים כאן וחולקים לך כבוד אחרון. בדיוק כמו שהיית רוצה. יש לי כ »כ הרבה להגיד, אבל לך כבר אמרתי את כל הדברים בשבועות האחרונים שלא היו קלים לאף אחר מאיתנו.
סבוש, אני גאה בך, וגאה להיות הנכרה שלך! ומבטיחה לך שכולנו נהיה בסדר, כי בסך הכל כמו שאמרת, רק הגוף הפסיק לעבוד, אבל הנשמה שלך והזכרונות חרוטים עמוק עמוק בתוכנו וכל ההוויה שלך והרוח ממלאת כל פינה בבית שאתה כ »כ אוהב.
אני אסיים במילים מ-« שיר נבואי קוסמי עליז » (מאת יוני רכטר ועלי מוהר), שיר ששמעתי בדיוק אחרי שאבא הודיע לי שאתה איננו:
« כמו עמוד ענן כך תלך לפני העדר,
ובין הכל, תדע, לא תאמר מילה אחת.
כמו עמוד עשן תיעלם בתוך החדר,
משהו בך יאמר לך: המשך בדרכך.
כמו שביל החלב שחוצה את השמיים,
אתה הולך ישר, לא שם לב לכוכבים.
שזוהרים כדי לסנוור את העיניים,
משהו בך יאמר לך: המשך בדרכך.
הו, לך ישר, לך לבד, אל תפחד
הו הו הו, אל תכעס,
לך תמים, לך אחד.
כמו אווז הבר שחולף בשמי הערב,
הוא טם בראש החץ, לא נרתע מן המרחק.
והאינסטינקט מראה ובורא לו את הדרך
משהו בך יאמר לך: המשך בדרכך.
בלי להתכוון תן לעצמך ללכת
כל החישובים ייגמרו מאליהם
כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת
משהו בך יאמר לך: המשך… »
אז סבוש, תמשיך בדרכך איפה שלא תהיה,
אנחנו נמשיך בדרכך כאן.
מבטיחה שכל אחד מהנכדים ומהצאצאים שלך יידעו בדיוק מי היית ומה היית.
אוהבים אותך המון המון וכבר מתגעגעים.
בס »ד
Texte du Docteur Yossi Charbit
דמויות, זהויות והתמודדויות, בצומת של תרבויות – פרופ’ אנדרה נתן שוראקי וקולט אבולקר-מוסקאט
כמה מבניה של יהדות אלג’יריה זכו לתהילת עולם. פועלם וקורות חייהם שופכים אור על מורכבות הזהות היהודית של יהדות אלג’יריה, בדורות האחרונים. אנו נתעכב על כמה דמויות מפתח, המייצגות את קשת הזהויות וההתמודדויות, שפקדו את אותה קהילה.
פרופסור נתן אנדרה שוראקי, נולד ב-1917 בעין-תמושנט, במערב אלג’יריה. הוא נצר למשפחה ספרדית עתיקת יומין, בה רבנים, משוררים ומדענים, תרמו תרומה ייחודית למורשת יהדות צפון אפריקה (הבולט שבהם הוא הרב סעדיה שוראקי, בעל ‘מונה מספר’, 1604-1704). הוא החל את לימודי המשפטים ואת לימודיו בבית המדרש לרבנים, בפאריס בשנת 1935. לימודיו הוכתרו בתואר דוקטור למשפט בינלאומי, באוניברסיטת פאריס, בשנת 1948. בשנת 1949 הוא יצא למסע של 3000 ק »מ ברחבי צפון אפריקה למען חקר אזור זה – מסע שהפך אותו לחלוץ מחקר יהדות צפון אפריקה (Leptis Magna – Carthage – Volubilis – Oms – Tripoli – Tunis – Alger – Oran – Tétouan – Casablanca – Djerba – Ghardaïa – Agadir – Marrakech).
שוראקי כיהן כמזכיר הכללי של כי »ח (1953-1947) והיה ליד ימינו של רנה קאסן, נשיא כי »ח (1982-1953). הוא עלה ארצה ב-1958, ומתגורר בירושלים בשכונת אבו-תור, על גבול העיר העתיקה והחדשה. הוא התפרסם כמרצה מאוד מבוקש, והרצה ביותר משמונים מדינות, והפך לדוברה המובהק של התרבות הצרפתית, בארץ. כמו כן, הוא היה חבר בית הדין של התנועה הציונית העולמית. בשנים 1950-1956 הוא פעל באו »ם למלחמה במחלת העיניים טרכום-גרענת. זהו פרוייקט שהציל את הראייה של מיליוני ילדים ברחבי העולם.
הוא מונה ליועצו של דוד בן גוריון לענייני הקליטה של יהודים מארצות האסלאם (1963 – 1959), בעקבות מאורעות ואדי סאלב (1959); ב-1957 הוא פעל למען הידידות נוצרית-יהודית יחד עם אנשי הרוח ג’ול איזאק (Jules Isaac) ואדמונד פלג (Edmond Fleg); הוא ייסד את ‘אגודת בני אברהם ובני הדתות המונותאיסטיות’ (1965) יחד עם נציגי שלושת הדתות (Cardinal Daniélou, Hamza Boubakeur, Père Riquet) וזאת לקראת נסיעתו לותיקאן ב-1965 – הוא נערך לביקור הזה יחד עם ג’ול איזאק, וזאת בעקבות פרסום המסמך האפיפיורי ‘על אודות תקופתנ’ו [Nostra Aetate] , בו הוא מפתח את יחס הנצרות לדתות הלא נוצריות. באותה שנה שוראקי נבחר לסגן ראש העיר ירושלים טדי קולק, והופקד על תיק התרבות והדתות. בין השנים 1969-1973 הוא כיהן כראש וועדת התרבות ויחסי החוץ של ירושלים, בעיריית ירושלים.
הוא מחברם של עשרות חיבורים מלומדים – העוסקים בתקומת העם היהודי בארצו, התרבות היהודית ככלל, ויהדות צפון אפריקה בפרט. חיבוריו עוסקים בשירה, בתיאטרון, בפילוסופיה, היסטוריה, סוציולוגיה, ומשפט. חיבוריו תורגמו לעשרים שפות. הוא קבל פרסים בינלאומיים יוקרתיים רבים. הוא ייסד את הסדרה למדעי היהדות ‘סיני’ (בצרפתית), בה פרסם חיבורי יסוד ביהדות, כמו כתבי הרמח »ל, הרמב »ם ובובר. מפעל חייו וגולת הכותרת של יצירתו הספרותית הוא תרגום התנ »ך, כתבי הקודש לנצרות והקוראן, לצרפתית.
הביוגרפיה של שוראקי היא כאמור זו שמעצבת את משנתו ואף את ייעודו. כיצד הופכים למתרגם ספרי היסוד של שלוש הדתות? הביוגרפיה, כאמור, המפתח לשאלה זו. נתיבו האישי הוא מקום מפגש של עמים ותרבויות. הוא היה נאמן לשורשיו העבריים, הצרפתיים והמגרביים, ובהיותו משורר, מלומד, משפטן ומיסטיקון, תלמיד חכם, בלשן, היסטוריון ואיש מעשה, אשר חצה את כל היבשות (Globe-trotter, של ממש) – הוא הפך למתווך מובהק בין כל הדתות והתרבויות. מעבר להרצאות הרבות שנתן בכל היבשות, הוא כל הזמן חש את הצורך להתבודד אל מול הדף הלבן ולמשוך בעט. נדודיו על פני המרחב השפיעו על כתיבתו : ילדותו הרב לשונית באלג’יריה, התהלכותו במדבר סהרה בנווה מדבר אוארגלה-Ouargla, בו הוא לימד את הקאדי המקומי צרפתית ובתמורה הקאדי לימדו קוראן וערבית; בנווה-המדבר גרדאייא, בו הוא התוודע לחאראג’ים, כת מוסלמית יחד עם האבות הלבנים (Pères blancs), הנוצריים המיסיונרים והקהילה היהודית עתיקת היומין, בת שלושת אלפים נפש, שהזכירו לו את המזרח המקראי ואת חכמי המשנה והתלמוד.
בימי לחימתו במשך שנתיים ימים במאקי, בתור נציג ה-OSE, הוא הסתיר ילדים בכפרים רבים, ב-Haute-Loire ב-Ardèche, שהיה מעוז פרוטסטנטי. שם, הוא פגש את החוקר הנודע ג’ורג’ ואידה (Georges Vajda) שהסתתר בכפר Du Chambon. שוראקי השלים עמו את תרגום ‘חובות הלבבות’, לרבנו בחיי ן’ פקודה (1942-1945). תרגום זה עתיד להיות מקור ההשראה לתרגום הקוראן, הברית החדשה והתנ »ך העברי. כמו כן, ב-Haute-Loire ב-Chaumargeais הוא פגש את איש הרוח יעקב גורדין (Jacob Gordin) ואת הסופר אלבר קאמי (Albert Camus); לאחר מכן הוא תרגם את ‘כתר מלכות’ לרשב »ג שהוא מפרסם ב-1952 ושוב ב-1996; את שיר השירים ותהילים הוא תרגם ב-1951 וב-1955. הוא שילב באישיותו את המשפטן הקרטזיאני והמשורר המפליג למרחקים ולגבהים. ב-1957 הוא פירסם שירה (‘שיר לנתנאל’, 1957), המאמינה בפיוס בין בני האדם, דבר הסולל את דרכו לשיח היהודי-נוצרי וערבי-ישראלי ואף לשיח עם תרבויות אפריקה ואסיה; במנזר הדומיניקאני בפרובנס (1954) הוא תירגם את הספר תהילים; במנזר בלטרון הוא התחיל את ספרו ‘עולם המקרא’ (L’Univers Biblique) בעשרה כרכים; ולבסוף באבו-תור, בה הוא מתגורר עד היום הזה הוא הוסיף ליצור, כשהוא משקיף על העיר העתיקה על סממניהן של שלוש הדתות.
שוראקי מגלה את התנ »ך דווקא בבית החולים פרוטסטנטי בפרברי פאריס, לאחר שסיים את תעודת הבגרות שלו, בשל ניתוח ברגלו (1934) – זאת לאחר שהתרחק במידת מה מזהותו היהודית לאחר בר-המצווה, ונעשה צרפתי לכל דבר. ב-1936 הוא פוגש פרוטסטנטי (Pasteur Louis Dallière), שלא רוצה לנצר אותו אלא מדבר על המשיחיות של ישראל, ואף מגנה את היטלר ואת האנטישמיות הנוצרית. הוא חש באותם ימים (1937-1939) את הפער שבין התנ »ך העברי לבין התרגומים הצרפתיים המגמתיים. הוא הרגיש צורך להתקרב לשורשיו. באותן השנים הוא לומד משפטים ויהדות – עברית, תנ »ך ותלמוד יחד עם ומלומדים רבים, בזיקה לבית-המדרש לרבנים ולסורבון. השפות השמיות פותחות בעבורו את האופק של תרבויות המזרח וההכשרה המשפטית מחדדת את הדיוק הלשוני.
בגיל 24 שוראקי הרצה בפני יהודי אוראן, שנזרקו לרחוב בשל חוקי וישי (1942), ‘כיצד לקרא את התנ »ך’ – זו הרצאה מכוננת ופרוגראמטית. התנ »ך, על פי משנתו, הוא מעל הכול ספר המדבר לכל בני אנוש וכך שוראקי הופך לפרשן, לבלשן, היסטוריון של הדתות, למשורר ולחוקר הנוקט ביקורת מדעית. בארץ התנ »ך, התנ »ך חדל מהיות ספר כי אם מציאות חיה ותוססת – ‘קריאתי בתנ »ך התחדשה : הבנתי יותר טקסטים שתרגמתי בעבר וידעתי בעל-פה, כאילו מסך אטום נגול מעיניי. מבטי התחדד, קריאתי נהירה יותר’. ב-1972 הוא נאות לתרגם את התנ »ך : ‘חשתי עתה, שמאז ילדותי ובחרותי הכינותי עצמי באופן מודע ובלתי מודע למפעל זה. הפרי שנשאתי בחובי הגיע לכלל בשלות – היה צריך לקטוף אותו’. בעשרים ושמונה חודשים (10.4.1972-4.8.1974), שוראקי תרגם בכתב ידו, בדיו שחורה, את כל התנ »ך העברי וארבעת ה’בשורות’ של ה’ברית החדשה’ : ‘תרגומי פרץ מעטי, כבמין אקסטזה’. הטקסט מופיע ב-26 כרכים עד שנת 1977; בעקבות זאת, הוא החל בתרגום הקוראן שהסתיים ב-1987:
הלהט של התרגום תפס אותי בילדותי בבית הכנסת בעין תמושנט; בבחרותי חשתי, כי לתרגם פירושו לחדור למורשת אבותיי; ואז הגיעו הימים בהם השוויתי בין התרגומים השונים והמשמעויות השונות הטמונות בהם; רק כשהגעתי ארצה נוספה התלהבות מחודשת למפעל התרגום שלי.
לפנינו איפוא ארבעים שנות הבשלה, חיפוש אחר רוחניות ואחר זהות בקרב שלש יבשות : ‘מעבר לאישיותי הפרטית חיפשתי את זהות האדם השלם, בחיפוש זה יש קריאה בלתי פוסקת של הטקסטים המכוננים’.
יצירתו ממוקדת בישראל ובתנ »ך, הברית החדשה והקוראן. את הברית החדשה הוא תרגם מיוונית, הקוראן מערבית והתנ »ך משפת עבר, בעוד שעד כה תרגמו את התנ »ך מ’תרגום השבעים’. הדבר הביא לפרסום עולמי של יצירתו.
לתרגום התנ »ך והאבנגליונים בידי שוראקי, נופך אקזוטי, לעומת זאת לתרגום הקוראן יש ניסיון לצמצם את הנראה זר לקורא הצרפתי, ואף יש רצון לעמעם את האקזוטי, הקיים ממילא בקוראן. הקונטרסט בין שתי מתודות התרגום – נובע מהמעמד של הקוראן, האבנגליונים והתנ »ך אצל הקורא הפרנקופוני. ב’שיר לנתנאל’ (Cantique pour Nathanaël) שוראקי מתמצת את כל מאווייו ומגמתו הרוחנית. בשיר זה מתואר המעבר המוצלח של המסורת היהודית אל עבר המימד האוניברסאלי; מתקיים הפיוס של האדם עם עצמו, של האדם עם האדם ‘משה-ישו-מוחמד’, שעובר דרך פיוס האדם עם ‘עילת העילות והנשמה לנשמה’, בורא העולם.
André Chouraqui 